הבלאגן שלי

נדמה לי שכבר שיתפתי אתכם פה בתכנית שלי לשקם את הסלון הקטן שלי ולהפוך אותו לחלל ראוי לאירוח, ולהסב את שטח הרצפה שמתחת למיטת הגלריה בחדר שינה שלי (קומת עץ עם מדרגות עליה מוקמת המיטה שלי ומתחתיה רצפת החדר פנוייה) לחדר ארונות שימושי. אני לא בטוחה מי מכם עוקב אחריי וכמה זמן, אבל בעבר העלתי לכאן תמונות של החדר שלי בתקופות שונות ושל הסלון שלנו שלא ממש היה סלון אז (אבל מן חדר ירוק עם פוסטרים וגזרי עיתון על כל הקירות). מאז השינויים היו משמעותיים ותכופים ובטח לא תמצאו קשר, גם אלו מכם שכן זכרו ועקבו. בכל אופן אני מעלה לכם כמה תמונות של המצב הנוכחי- חירייה לכל הדעות, כדי שתוכלו להעריך כשאעדכן אתם בהתפתחות היוזמה.
הסלון, מבולגן מאוד מאוד, אבל כבר היתדקם- גזרי העיתון ירדו והקיר נצבע בלבן (אין לי חשק לעשות שכבה שנייה זה מספיק בשבילי גם ככה). קיבלתי ספה קטנה מחברה שלי אלכס שבדיוק עברה דירה (הספה מכוסה בכיסוי שהיא והשותפה שלה תפרו לבד וניתן להסיר ולכבס, והיא גם נפתחת למיטה זוגית ככה שסוף סוף אוכל לארח ללילה בנוחות). הספרייה שבנישה בקיר היא ספרייה שאבא מצא לי היום ברחוב, התכנית היא לצבוע אותה בלבן. השולחן היה קודם אצלי בחדר, במקור הוא שולחן קטנטן מאיקאה אבל הנחתי עליו פלטת עץ לבנה כדי להגדיל אותו... נראה אם זה ישאר כך.
לגבי החדר- קיבלתי ארון מאלכס (זו מהספה) ואני מחליפה בו את הארון הקטן שלי שכבר כיכב בבלוג בעבר. לזה אוסיף את הסטנד הישן שלי שמצאתי ברחוב מזמן וצבעתי בלבן, ואת הסטנד החדש שלי (תמונות במהלך השיפוץ) שקניתי באיקאה השבוע במחיר מגוחך של 55 שקלים.
תתענגו על הבלאגן כי זה הולך להיכחד בהקדם!
נ.ב, עשיתי השבוע שופינג מטורף באיקאה ורציתי לשתף, אבל בסוף החלטתי שכבר אחשוף אותו בהמשך הסידור:)
שלכם, מיכל

טרופית

היום הלכתי עם אחותי לשופינג מהסוג שנשים הכי אוהבות והכי שונאות בו זמנית- הלבשה תחתונה. ניסיון להרגיש הכי נשית והכי בנוח במקום בו נראים לעין כל הפגמים. אחרי סיבוב די מתיש נפלנו על מוכרת מקסימה ב"אינטימה" בדיזינגוף סנטר, סבלנית ואדיבה. תוך כדי המדידות שלפתי מהקיר חזיית בגד-ים בהדפס שובה לב, ובאקט ספונטני שלא כלכך מתאים לי- מדדתי, התאהבתי ורכשתי. למה לא מתאים לי? הספונטניות דווקא די אני אבל הקלילות בנוגע לאיך שאני מרגישה בבגד-ים לא ממש מאפיינת אותי. למרות שכבר חודש וחצי אני מתמידה בסטודיו-סי ומשתדלת להשקיע, ובמונחים שלי זה הישג רציני.. אני עדיין לא מתקרבת לתחושת נוחות אידאלית שאני מייחלת לה, תחושה חמקמקה שאובדת במעבר מבגד מחמיא לבגד-ים, שמחמיא ככל שיהיה הוא חושף אותי. דווקא היום דיברתי עם אחותי על הרעיון לקנות השנה בגד ים שלם, רעיון זה עוד לא ירד מהפרק אבל מה שבטוח...השלם כשיגיע לא יהיה לבד, ויצטרף לחדש שלי שזועק "קיץ" ומחכה לשיזוף שישלים את המראה. הנזק: 180 ש"ח.
ההדפס מקרוב:
ובזאת אפתח רשמית את עונת הרחצה ואאחל לנו קיץ נעים..
מיכל (בבקיני)

שחרור

היום אחותי היקרה חזרה מחופשה בהונגריה, התמונות מדהימות וגם המצב רוח.. מקווה שיצא גם לי להגיע לשם בהזדמנות. כמובן שהיא לא פסחה עליי בתחום המתנות וקיבלתי שתיים שרציתי במיוחד, ואחותי שמכירה אותי טוב מאוד קלעה בדיוק בלי שאומר לה: פיג'מה קיצית של דיסני וסומק מדהים ומושלם לקיץ, בדיוק כששלי עמד להיגמר.
וחוץ מהפריטים החדשים שאחותי סיפקה לי, רכשתי גם לעצמי איזה משהו קטן- ספר שהתגלגל אלי כבר פעם והחלטתי שהגיע הזמן שיהיה לי עותק משלי. אני אוהבת את הרעיון של ספרייה משלי שיש בה את כל הספרים והמהדורות שאני אוהבת, יש בזה משהו מרגיע, הידיעה שדברים שנגעו בי כלכך נמצאים בהישג יד ואפשר לשוב ולשחזר את החוויה שהם עוררו בי שוב ושוב, כשהספר הוא אותו הספר אבל אני לא אותה אני בכל פעם שאני ניגשת לקרוא בהם מחדש.

ולנושא אחר! היום נסעתי עם החבורה שלי מהצבא, בנות המחזור שלי שהשתחררו איתי לפני שבוע, לעשות פריסת שחרור קטנה לחברים מהענף. אני שמחה שסוף סוף הזדמן לנו לעשות את זה, כי סביב כל הנושא כבר נצברו מתחים והתאריך נדחה ונדחה וכל שהוא נדחה זה נראה לנו כמו הפקה גדולה מכדי לצאת לפועל ובסוף החלטנו על היום ואילתרנו את הארוחה והמתנות במהירות ויצא מצויין. היה מרגש אבל אל צילמתי, כי רק היום אחותי חזר עם המצלמה מחו"ל.
לא נורא, לפעמים נחמד לא לתעד כי הייתי לגמרי שם ולא מאחורי המצלמה.
בחרתי להראות לכם משהו קטן ומרגש שקיבלתי מידיד טוב שלי מהצבא שחם- ציורים מפרי עטו וצבעיו (איזה מוכשר!) ודיסק עם שירים יפים יפים, שעוזרים לי בנסיונות להיחשף קצת למוזיקה חדשה.
עכשיו המצלמה חזרה לחיקי ואוכל להעלות את המינון כאן,
נשתמע בקרוב
מיכל

משבר גיל 20


כבר כמה שבועות שאני מתכננת איך שאחזור לעדכן את הבלוג שלי. ואם להיות יותר מדויקת אתחיל מחדש ואעצור מוקדם יותר את המשפט- "כבר כמה שבועות שאני מתכננת". מה אני מתכננת? הכל.
לפני שבועיים השתחררתי מהצבא. אולי בעצם שלושה? ומאז אני מריצה בראש תכניות וסידורים ודמיונות וחלומות. מתרוממת באופריה וצונחת למציאות וחוזר חלילה. כל החיים מוגשים לי וקוראים לי רק לקחת ולבחור, ואני מסונוורת ומתלהבת אבל גם מבוהלת כי יש כל כך הרבה אפשרויות..

מערבולת שאלות שבטח עולות אצל כל חייל משוחרר- מי אהיה? מה אהיה? איך אראה? איך מתלבשים בחיים החדשים שלי? ואיזו עברית חדשה אסגל לעצמי (כי כמו שאבא שלי תמיד אומר לי "תרגישי מדויק> תדברי מדויק", וזה בהחלט זמן טוב להתעמת עם הטייס האוטומטי שלי ולשאול את עצמי את השאלות הקשות.)
שמתי לב שבני אדם, ביניהם אני, נוטים לברוח מקבלת החלטות. זה מתחיל מ"שימי את זה פה בינתיים" ונמשך ל"אני אלמד את זה...זה מה שעשיתי בתיכון. אחר כך נראה" ומתעקל במערכתו יחסים שמזמן כבר מתו אבל נגמרות בחתונה. ובדרך התלולה הזו של היעדר קבלת ההחלטות קל נורא לאבד את עצמך. הפחד הגדול שלי היום, בגיל 20.8 ועשרה ימים- הוא לראות את החיים שלי מתגלגלים במסלול הזה.

קצת לפני השחרור שלי נבחנתי למסלול לימודי תקשורת חזותית באחד ממוסדות הלימוד. שילמתי את הסכום הראשון שלי לעולם האקדמיה, 600 שקלים עבור מבחני הקבלה. בעולם המבוגרים הסכום הזה הוא שולי ואולי מובן מאליו, אבל בעולם שלי נשמע מאוד מוזר שלהיבחן בכלל עולה כסף. שיהיה. ניגשתי למבחנים להוטה והשקעתי המון בהגשה שלי. אחרי כמה שבועות זומנתי לראיון. באוטובוס לשם כבר איכשהו הרגשתי שכל המסלול הזה הוא לא בשבילי. היה לי פתאום חזיון פתטי כזה של עצמי נוסעת בקו 18 עם תיקייה שגודלה פי 3 מגופי מלאה בציורים פוסט-שמודרניסטיכס שאני בטוחה שהם אוצר סודי וממשיכה את התיכון שלי עוד 4 שנים בשכר אוניברסיטאי. אם אי פעם מישהו עוצר לחשוב מה בחיים שלו הוא בוחר ומה הוא עושה בכוח האינרציה, זה כנראה הזמן הזה.

התקבלתי. ואז הבנתי שלימודי אמנות הם לא הבחירה שלי- הם היעדר הבחירה שלי. אני חייבת לעצמי איזה סיבוב קטן לפני שאני נסחפת לעולם הזה- להיפגש חזיתית עם עצמי ולאתגר את עצמי קצת יותר מהנישה הזו שהתיישבתי בה ולא התחשק לי לקום. ואולי, אולי בסוף הסיבוב הזה, אני אבין שכן- תקשורת חזותית זה הייעוד שלי (אם יש בכלל דבר כזה) ואחזור לשם בגאווה ובהשלמה. אבל אני עוד לא במקום הזה.

אז נרשמתי לפסיכומטרי. הכנתי רשימת יעדים מזורזת ביחד עם אחותי והתחלתי לסמן בה V קטן ליד כל משימה שקידמתי. נרשמתי לסטודיו סי, די להתחטב קצת. קניתי לי טיפולי לייזר שאני מתחילה בשבוע הבא (אמאלה!) והתחלתי לסדר את החדר שלי והסלון הקטן שבצד שלי בבית. תיקנתי את המחט של הפטיפון. קיבלתי מחברה שלי אלכס ספה קטנה וסידרתי לי- אולי בעם הראשונה בחיים משרד קטן. כזה.. שולחן עם כרטיסיות וקלסר מסמכים ופיילוט שחור 0.4- כי אחותי אומרת שרק בעט 0.4 אפשר לארגן את החיים. התחלתי לעשות כל יום רשימות שימקדו לי את המחשבות ואפילו קניתי יומן. למרות שבשלב זה של חיי הזמן נראה לי כאילו הולך בפריסה רשתית על כל המרחב ולא כמו ציר שנע קדימה ויש בו "לפני" ו"אחרי". 

רציתי גם למצוא לי עבודה חדשה, רצינית יותר. אולי כמו בהדרכה, מה שעשיתי בצבא ונורא אהבתי, אבל בסוף החלטתי להישאר בחנות שאני עובדת בה בשנים האחרונות לסירוגין, אני אוהבת את העבודה הזו והיא מסתדרת לי עם הפסיכומטרי- נעבור את זה ואחר כך נראה.
ובנוסף הדברים הרגילים- שופינג, אווטפיטים יומיים, רשימות קניות וטרנדים אהובים.
לא יודעת. אני חושבת שזה המקום שלי לחלוק הכל, אופנה שזורה בעיצוב פנים ששזור באורח חיים. ואפשר להמשיך את השרשרת הזו עד לאן שתרצו.

אהה ויש לי כבר כרטיס קופת חולים ושיבצו אותי במילואים- בקיצור אני משתדלת להתחיל את החיים שלי הכי מסודר שאפשר.

התחבטויות בנוגע לקריירה, שיפוצים, סגנון לבוש מתנדנד שמאפיין אותי עכשיו, אהבות חדשות, שינויים בתזונה ובאורח החיים (אני צמחונית כבר איזה חמישה חודשים)--- כל זאת ועוד יתועדו כאן לפי יכולתי ומצב רוחי.

מה זה קשור לאופנה אתם שואלים (אתם שואלים נכון?)

מקווה שאעניין. אתכם, בקרוב צילומי מה לבשתי ומה קניתי כמו שאהבתי לעשות בעבר, אבל כרגע אחותי בהונגריה עם המצלמה, אז עוד מעטJ

ולהיום- תמונת השחרור הקלאסית- גוזרת את החוגר ומתחילה את צעדיי הראשונים בעולם המבוגרים. 

עד כאן מיכל של היום, ומחר? מי יודע מי אהיה. התנודות קטנות אבל משמעותיות.
אני יוצאת עכשיו בתקווה להכיר אנשים חדשים ומעניינים.
שבת שלום!